הספד נשיא המדינה יצחק הרצוג להלווייתו של שלמה מנצור ז״ל

״שלמה האהוב. בכאב וביגון אני מספיד אותך כאן היום, ולנגד עיניי עולות המילים מספר תהילים. מילות הפסוק – ״נכספה וגם כלתה נפשי״ – עליהן מבוסס שמו של הקיבוץ האהוב הזה – כיסופים, שמזכירות לנו גם את הנפש שלך – שלמה – שנכספה וגם – לשברון הלב שלנו – כלתה. ומילות הפסוק, גם הוא בתהילים – ״על נהרות בבל שם ישבנו, גם בכינו, בזכרנו את ציון״ – שמספרות את סיפור חייך. אתה, שלמה היקר, עלית ארצה – מנהרות בבל לציון – בכיסופים, בכמיהה, ואהבת המולדת. סביבנו שדות נוף חייך. בית הכיסופים שלך – אותו אהבת, אותו בנית. הבית בו גידלת אתה ומזל את ילדיכם ונכדיכם באהבה ובמסירות עצומה. הבית שממנו נקרעת באכזריות, ונפלת בידיהם השטניות של המרצחים הארורים.

ברגע המייסר הזה, כשליח ציבור של מדינת ישראל כולה, אני מבקש ממך שלמה – סליחה ומחילה. סליחה שלא הצלחנו להגן עליך במקום שהיה אמור להיות מבצרך. סליחה ממך, ממשפחתך, מחברות וחברי כיסופים ואנשי מערב הנגב כולו, על שלא הצלנו אתכם באותו יום מר ונמהר.

הימים האלה הם ימי חשבון נפש. ימים בהם מתפרסמים התחקירים הצה"ליים הקשים על מחדלי שבעה באוקטובר, וימי תמורות ושינוי – של חילופי רמטכ"לים, ושל התבוננות חדה, כאובה ומטלטלת בכשלים החמורים והעמוקים שהביאו לטבח שבעה באוקטובר. אלו ימים קשים, רוויים בגילויים מכאיבים עד מאוד, אבל, אנחנו יודעים: אין דרך אחרת לתקן ולרפא, מלבד לחקור ולברר לעומק את כל מה שגרם לטבח הנורא. מלבד לקיחת האחריות ונשיאתה, על מלוא כובד משמעותה, כדי להבטיח ששנית לא נחווה אסון נורא שכזה.

אני מדגיש: החקירה המעמיקה הזאת צריכה להתבצע בצורה מקיפה – בכל הדרגים, ובכל זרועותיה של המדינה. אין דרך לעקוף אותה אם חפצי צדק וחיים אנחנו. הדרך היחידה לבנות מחדש את האמון ולוודא שאנו לומדים ומפיקים את הלקחים הקיומיים – היא באמצעות ועדת חקירה ממלכתית על פי החוק, ואני שב וקורא להקמתה בהקדם.

משפחת מנצור היקרה ואהובה, לאורך ימי הבלהה האלה, הארוכים, הכואבים כל כך, זכיתי לפגוש אתכם בעומק כאבכם ודאגתכם. זכיתי לראות את אחיותיו ואחיו של שלמה, ואת המשפחה המפוארת שאת – מזל יקרה – ושלמה, הקמתם. את פירותיה של אהבה ארוכת שנים, את הילדים והנכדים המופלאים – משפחה באמת מדהימה, שמשקפת גווני ישראליות רבים, ומרגשים כל-כך.

סיפרתם לי את סיפורו הלא ייאמן של שלמה. סיפרתם כיצד שרד את פוגרום ה״פרהוד״ שפרעו ביהודי בגדאד בשנת 1941, כשהיה ילד רך בשנים. כיצד עלה ארצה ובנה כאן את חייו. סיפרתם על אדם מופלא עם לב זהב וידי זהב, עם נתינה לזולת ואהבת העם והארץ, עם הבנת המזרח התיכון – כולל השפה הערבית שאותה רצה להנחיל לדור הצעיר, עם אמונה בעשיית הטוב, ובעיקר – עם אמונה עמוקה במדינה, בקהילה, במשפחה. בתוך ימי גיהינום וכאב, נלחמתם בכל כוחכם להחזרתו, ואנחנו, כולנו, היינו איתכם, מעריצים אתכם, תומכים בכם. והיום כולנו אתכם בשברונכם ובאבלכם.

חברות וחברי כיסופים, כל מי שנוכח כאן היום, ומביט בפניכם, רואה את פניה של קהילה אבלה, פצועה ומתגעגעת, שעוצמה אדירה של אהבה וחיבור פועמת בה, ומחיה אותה. את זוועות שבעה באוקטובר, את האובדן העצום, וגם את מכאובי הגלות מהבית, אתם נושאים ותישאו איתכם לכל מקום. אבל בה בעת אני מבקש גם לומר לכם – כמה כוח אני רואה בכם, כמה עוצמות נובעות מכם, ומשפיעות על כולנו. הסיפור שלכם – סיפור של אומץ ושל סולידריות, שזור בסיפורו של עם ישראל כולו, בסיפורה של הציונות השורשית – המפעימה, ובסיפורה של מדינת ישראל כולה.

נמצא איתנו כאן יהושע שני, איש קריית ארבע, שבנו – סרן אוֹרי מרדכי שני ז״ל נפל כאן, בקרב בשבעה באוקטובר – שמחת תורה – שהפך ליום אסוננו. כך כתב יהושע, שהפך מאז ליו״ר פורום הגבורה המאגד בתוכו משפחות שכולות רבות: "כיסופים עבורי אינה רק נקודה על המפה, אלא מקום שבו בני אורי – בן חברון עיר האבות – מסר את נפשו כדי להגן על הקיבוץ ביום הנורא ההוא. גורלותינו נקשרו יחד בדם, בכאב ובמאבק על הארץ הזו, אנו מחבקים אתכם באבלכם".

 ואכן, חברות וחברי כיסופים; שנים שאני משתאה מהאומץ ומהציונות שלכם, אליהם זכיתי להיחשף שוב ושוב ושוב, היטב ומקרוב – מההיכרות המעמיקה עם חברנו המיתולוגי הד״ר יהודה פז עליו השלום, מביקוריי כאן לאורך השנים, ואפילו מחודשים ארוכים בהם בנו שירת כאן יחד עם חבריו מהצנחנים. שאו עיניכם וראו, עם שלם עומד היום אתכם מרכין ראש ומחבק אתכם.

מהיכרותי אתכם – אני אומר כאן היום: אני יודע בביטחון מלא, בכל ליבי, שתקומו מן האפר והעפר. שתצמחו, שתצמיחו, ותבנו מחדש. אני מאמין בכם, ומוסיף: אנחנו נהיה אתכם – לכל אורך הדרך. זוהי הברית הישראלית, הייחודית, המרגשת: כולנו עם אחד. וכולנו נבנה יחד את הבית הזה – אחרי השבר הנורא.

אחיותיי ואחיי, הימים האלה כואבים ומטלטלים במיוחד. העדויות של החטופים ששבו אלינו – עדויות זועקות וכואבות מבהירות לנו עד כמה כל אחד מהחטופים הוא מקרה הומניטרי. עד כמה חייהם בסכנה. עד כמה הזמן דוחק ומחייב לפעול. הן גם משקפות לנו עד כמה לכל אמירה ציבורית – בוודאי של נבחרי ציבור – יש משמעות הרת גורל על שלומם של החטופים. על חייהם של האחים שלנו. מכאן אני קורא לגלות אחריות, לשקול שוב ושוב כל התבטאות, ולהבין לעומק את המשמעויות של כל אמירה. אנחנו ברגעי מפתח ועלינו לנקוט בכל צעד, ולפעול בכל דרך ובכל הכוח, לממש את הציווי המוסרי עד האחרון שבהם להשיב אותם הביתה.

 אני מבקש להתחייב ולזעוק את שכולנו יודעים: לא נהיה שלמים. עם ישראל לא יהיה שלם. מדינת ישראל לא תהיה שלמה – עד שנשיב את כולם, את כל אחינו ואחיותינו המעונים, החיים ואלו שאינם בין החיים – הביתה, מעומק השאול עד האחרון שבהם. ועד שנבטיח את ביטחונם של אזרחי ואזרחיות ישראל, ואת עתיד קיומנו כאן, יחד, בארץ הטובה הזאת. אויבינו חורשי רעה, אבל אנחנו נשיב את אחינו ונעמוד על ביטחוננו, ברוחה של התנועה הקיבוצית לדורותיה: "עד התלם האחרון".

יהי זכרו של שלמה מנצור האהוב, ושל כל נופלי ונרצחי שבעה באוקטובר והמערכה כולה, ברוך, ונצור בליבנו לעד.״