“חמש חמש” – הצגת תיאטרון מוזיקלית לאחר שעלינו לארץ

0
295
קרדיט: באדיבות הרצל ובלפור חקק

 הרצל ובלפור חקק

 

השנה הייתה 1956, וכולם דיברו אז בשכונה על הצגה מוזיקלית עם שם מרגש…”חמש חמש”. הלב התחמץ, ידענו, שזו הצגה שרואים אותה רק בתל אביב. 

כילדים תמיד קינאנו בילדי תל אביב. לא רק שלתל אביבים היה ים, ולנו לא, עכשיו גם ברור שלהיות בתל אביב זה להיות בעולם של תענוגות. להם יש הצגה שאין לנו. היינו ילדים בירושלים בשכונת בתי סיידוף, קרוב לשכונת מחנה יהודה, ולא ראינו מעולם הצגת תיאטרון. ההצגה רצה שנה שלימה ולא הצלחנו לראות אותה, כי הצגות היו אז רק בתל אביב. כך האמנו וחשבנו.

פתיח קצר על התיאטרון בבגדד

מכיוון שהורינו התחנכו בבגדד, תהינו אם שם היה תיאטרון ויצאו בערב להצגות. הורינו סיפרו שהיו בהצגות בבגדד.  למדנו והרחבנו דעת מפרופ’ שמואל מורה ז”ל שהיה חברנו במשך שנים רבות, וזכה לקבל פרס ישראל על מחקריו בשפה וספרות ערבית. בהרצאה שנשא בעבר באירוע שיזמנו במועצה הציונית בישראל על קהילת בגדד בשנת 1990, הוא סיפר שהתיאטרון היהודי בעירק היה חילוני, והוא צמח בהדרכת מורים שהגיעו מאירופה (בעיקר מאנגליה וצרפת). מורים אלה לימדו בבתי ספר, מכללות וגם באוניברסיטה של בגדד. היו גם השפעות מן התיאטרון התורכי והמצרי, שנציגים משם הגיעו גם הם לבגדד וסייעו בהדרכת קבוצות שחקנים בבתי ספר. הם ביימו הצגות וסייעו גם למכללות ולאוניברסיטה. הואהדגיש, שהיהודים הקימו את התשתית של התיאטרון, שעליו צמח אחר כך התיאטרון הערבי העירקי. פרופ’ מורה סיפר שראיין את השחקנים היהודיים שעלו מעירק, וצילם את החומרים שהביאו איתם (מודעות, תכניות, צילום של סצנות ). לדבריו, היו שלושה מחזות ידועים שנכתבו על ידי יהודים, והוצגו בבגדד: “אל איחלץ’ ואל ח’יאנה” (המסירות והבגידה) מאת סלמן יעקב דרו’יש, “רואית יאס ורג’אס” (מחזה הייאוש והתקווה) מאת נורי מנשה, ו”אל זואג’ פי בגדד” (נישואין בבגדד) מאת יוסף עזרא סולומון.

הורינו סיפרו לנו שנהגו ללכת לקולנוע וגם לתיאטרון ולהינפש אחרי ההצגה ב’קהו’ת אל שאט”, בית קפה ידוע בגדד שהיה על שפת החידקל.

אחד השחקנים היהודים הידועים בתיאטרון העירקי היה לו שם במה ‘סימון אל עימארי’, ובעלותו ארצה היה לשמעון בן עמרי, זכרו לברכה. הזדמן לנו להכיר אותו ב-1976, לצורך עבודה שכתבנו באוניברסיטה על בדחן עממי בשם ימין אבו לכ’יר. התברר לנו שהוא הלך בעקבות דמות זו שהייתה אמתית, והפכה בדמיון של היהודים לדמות עממית בנוסח הרשלי וג’וחא. רשמנו אז מפיו דברים על בדחן זה. לא תיארנו לעצמנו כשפגשנו אותו בביתו בבת ים, שהיה אחד מאושיות התיאטרון של יהודי בגדד.

הגיע זמננו לראות הצגה

הורינו סיפרו לנו על הצגות, אך אנו הגענו לארץ בגיל שנתיים, וחווינו בדרכנו לארץ חוויות שמתאימות לדראמה הוליוודית: בגיל שנתיים ברחה משפחתנו בתום ליל הסדר, חצתה את הגבול בסיוע פעילים ציוניים לאיראן. היינו צריכים להיחפז, כי אבינו שוחרר ממעצר ע”י הבולשת העירקית על הפצת קופות קק”ל, ועליו היה לחזור למעצר. שהינו בתוך מחנה חשאי בבית קברות בטהרן, שנקרא ‘גן עדן’, ובפרסית: בהשתייה. היינו ילדים בני שנתיים, תאומים עם מצילות פעמונים ברגליים, כי הורינו האמינו שאנו צפויים לפגיעת המזיקים, ועלינו להיות צמודים לפעמונים. מטהרן הגענו בטיסה לקפריסין, ומשם לישראל, למעברה. היו שם אוהלים, אך לא תיאטרון “האוהל”.

בשנת 1957 היינו כבר בני תשע, ורצינו מאוד לראות את ההצגה “חמש חמש”. הדודות שלנו מרמת גן, דייזי ונורה, אחיות של אימא, היו הסיכוי שלנו. מדי פעם קפצו לבקר אותנו בירושלים, והביקור באותה נקודת זמן היה נקודת אור: הפצרנו בהן, והן לא הכזיבו: שתיהן הבטיחו שכאשר נגיע לתל אביב, הן יעשו הכול שנגיע להצגה. 

 

כילדים נהגנו לחצות את הערים באמצעות הרכבת המפורסמת מרחוב עמק רפאים (פינת דויד רמז)  בירושלים. בתקופות של חופשות מבית הספר נסענו ברכבת מירושלים לתל אביב, ומשם נסענו בקו אוטובוס “דן” לרחוב החשמונאים ברמת גן. שם בבית צנוע, גרו סבא וסבתא יצחק ותופחה. גרו איתם באותה דירה גם הדודות הצעירות והרווקות וכן הדודים עזרא, ויקטור ומשה. אמנו סעידה הייתה הבת הבכירה, ובבגדאד הספיקה להקים משפחה ועלתה עמה ארצה. אחריה נישאה אחותה ויולט.

סבא תמיד ידע להעסיק אותנו בסיפוריו. היה אומר לנו: בואו תשמעו סו’אלוף חילו’ה (סיפורים יפים), וקורא לנו סיפורים ומעשיות מתוך הספר “עושה פלא” מאת הרב שבתי פרחי. הסיפורים, שסבא סיפר, היו כל כך רחוקים מן המציאות הישראלית, ולמרות הכול נשמתנו יצאה אליהם. היה בהם שאר רוח: הם נתנו כוח לראות את ההשגחה העליונה שמעבר למציאות. סבא ידע להביט במבט אוהב, שולח קרני אור מעיניו הכחולות. תמיד דיבר אלינו בעברית יהודית, סוג דיבור שהיה שונה מאוד מן העברית הישראלית, ולא פעם גם שילב מילים בארמית.

הדודות שלנו נחלצות להראות לנו מה זה תיאטרון

בנותיו של סבא דייזי ונורה, היו ישראליות חדשות, ולא רצו להיחשב כ”עולות חדשות”: הן התאמצו להתלבש לפי האופנה האחרונה, וגם עבדו בחברת טקסטיל ותפירה, שהעניקה להן אומץ וסגנון של הדור החדש. כמו חברותיהן למפעל ידעו גם הן להתלבש לפי ה”צעקה האחרונה”. דייזי בחרה לעצמה שם עברי “דליה”, ואנו קראנו לה מילדות (ועד עצם הימים האלה): “דודה דליה”. נורה רצתה מאוד להיות “נורית”, אך כולם המשיכו לקרוא לה “נורה”, אולי כי זה צלצל מאוד יפה.

הדודות שלנו היו יפות מאוד ונמרצות מאוד, ותמיד התנהלו מולנו בצחוק ושמחת חיים על פניהן. הן הקפידו לדבר עמנו עברית חיה ועכשווית. ידענו תמיד, כשהן באות, יש סיכוי לצאת לבילוי מיוחד: הן הקפידו מאוד שנצא לבושים לבוש שבת, כי תיאטרון זה מקום חשוב. מעולם לא היינו בהצגה, והיינו סקרנים ונרגשים. הגענו מירושלים לתל אביב, והעיר הצטיירה בעינינו כילדים כמעוז של תרבות ומוזיקה. כאן הובטחה לנו הצגה מוזיקלית. לא אחד, לא שניים, לא שלושה, לא ארבעה…הצגה שהקפיצה אותנו עם השם “חמש חמש”. יצאנו מרחוב חשמונאים ברמת גן, והבית של סבא וסבתא היה די קרוב למגרש הכדורגל המקומי של הפועל רמת גן. מדי פעם ידענו להתגנב יחד עם ילדי המקום לאצטדיון לראות משחק כדורגל.

נסענו עם דודה דליה ודודה נורה לרחוב בלינסון בתל אביב. האוטובוס עצר סמוך ל”כיכר צינה דיזנגוף” (כך נהגו אז לקרוא לכיכר), ושמחנו לראות את המזרקה בכיכר. מאחורי הכיכר עמד המבנה של תיאטרון “האוהל”. הדודות הנרגשות בישרו לנו, שאנו עומדים להיכנס לתיאטרון שמדרגות מוזאיקה מובילות אל אולם התיאטרון, והקירות בכניסה לתיאטרון מצופים עץ ! זה נשמע דמיוני ממש !

נכנסים לתיאטרון עם מדרגות מוזאיקה

מוזיקה קצבית נשמעה בכניסה לתיאטרון. העץ והמוזאיקה בוודאי הפעימו אותנו…כל זה הגביר את הסקרנות. ידענו על מוזאיקה מ’עבודות מלאכה’ בגן הילדים או בבית הספר, אך לא יכולנו לדמיין אותנו דורכים על מדרגות מוזאיקה !

הכניסה לתיאטרון פעם ראשונה בחיינו הייתה דומה בעינינו לכניסה אל חלום, אל היכל, אל מקדש !  ההמולה של אנשים ונשים בלבוש מודרני, הרבה צבע, ירוק, כחול. לא רק צבעים אפורים. כל התפאורה האנושית הזאת הרשימה אותנו מאוד, והבחנו שלחלק מן הנשים היו מניפות צבעוניות ביד, והן נופפו על פניהן בארשת חשיבות. הגברים התהדרו ברובם בכך שעישנו סיגריה בתנועות תיאטרליות, כדי להרשים את הנשים. בכניסה היה מזנון ובו כיבוד קל, והדודות קנו לנו גזוז בטעם פטל ועוגת נפוליאון. כל כך הרבה קצפת במנה גדושה, זה כבר היה בגדר הגשמת חלום.

שאלנו אותן מהי ההצגה “חמש חמש”, והתברר, שהן כבר היו בהצגה לפני חודש או חודשיים והן שמחו מאד להביא אותנו לראות מופע, שכולו הנאה. כל דברי מוסר ההשכל הקדושים של סבא מסיפורי הנפלאות שלו נראו לרגע רחוקים, מרחפים בעולם עתיק. הדודות הצעירות סימלו עולם שונה. הן לא ידעו אז מי כתב את המחזה שעליו מבוססת ההצגה (לימים התברר לנו שהמחזה נכתב על ידי אהרן מגד, שכאשר בגרנו והיינו ליוצרים נפגשנו אתו ואף ראיינו אותה לכתב עת “האומה”). הדודות האהובות סיפרו לנו בהנאה את תוכן ההצגה: 

הן ידעו לספר לנו, שקבוצת חיילים (מחלקה חמש) סיימה פעילות צבאית חשובה, והם קיבלו חופשה במושב סמוך לבסיס. במושב יש בנות רבות, וההצגה היא על התאהבות של החיילים בבנות של המושב. הנושא נראה מדליק מאוד בעיני הדודות הצעירות שלנו, שהיו רווקות, וגם אנו היינו סקרנים לראות סיפור אהבה על הבמה.

עד כה זכינו רק לשמוע סיפורי צדיקים מסבא יצחק או לקרוא במקראות ישראל סיפורים כבדים על חלוציות והגשמה או סיפורים חינוכיים על ילדים שמעניקים להורים נחת רוח בקבלת ערכי הבית, המשפחה והמולדת.

הפעמון מצלצל גונג וההצגה מתחילה

כשהפעמון צלצל גונג מרשים מאוד, כולם נהרו אל האולם. לשמחתנו, הדודות רכשו כרטיסים באולם ממש קרוב לבמה, ולא ביציע, למרות שהיציע נראה לנו אז מרשים מאוד. חיכינו בהתרגשות, ואכן המסך נפתח לצדדים, ונגלתה תפאורה (לימים התברר לנו שהיא צוירה על ידי יגאל תומרקין). המראה היה מסעיר עבורנו: במה עם תפאורה, ואז נשמעה מוזיקת רקע (כל המוזיקה והשירים בהצגה היו לחניו של יוחנן זראי). איננו זוכרים את הסצנה הפותחת, אך לאחר דקות מספר, עמדה נערה ושרה בקול פעמונים את השיר:

רַב הָאוֹר וְהַתְּכֵלֶת

וְכֻלִּי בָּהֶם טוֹבֶלֶת

הַיּוֹם.

בָּא חַיָּל מִן הַדֶּרֶךְ

וּבְיָדוֹ הוֹשִׁיט לִי פֶּרַח

אָדֹם.

הֲיָבוֹא, הַשָּׁלוֹם לוֹ, הֲיָבוֹא?

לֹא אֵדַע מַה חֲלוֹם

 וּמַה חִידָה לוֹ

 בִּלְבָבוֹ…

כִּי שִׁכּוֹרָה וְלֹא מִיַּיִן

הַיּוֹם.

(“רב האור והתכלת” / נעמי שמר- לחן: יוחנן זראי)

https://www.youtube.com/watch?v=FQc7zIoG1v4

 

זה היה ממש מפעים עבורנו ! הכוכבת הייתה (כך אנו זוכרים) ריקה זראי, אשתו של המלחין יוחנן זראי. והיום אנו יודעים, שבהכנת מחזה מוזיקלי זה היה מעורב עוד זוג מוזיקלי: גדעון ונעמי שמר. גדעון שמר היה הבמאי, ואשתו הצעירה נעמי ספיר. לימים עם נישואיה הפכה לנעמי שמר. ככוכבת חדשה גויסה נעמי שמר לכתוב את הטקסטים של השירים למחזה המוזיקלי “חמש חמש”. המחזה כולו זרם בשפע של התאהבויות ורומנטיקה, אך זכרנו עם השנים ששני הזוגות שעמדו מאחורי מחזה כה רומנטי נפרדו, ונישואיהם היו קצרים מאוד: גם הזוג שמר וגם הזוג זראי.

השחקנים על הבמה היו נמרצים ותזזיתיים כל הזמן, וזה מאוד קָסַם לנו כילדים. המתח בין אנשי המושב ובין החיילים המבקשים אהבה עם בנותיהם, כשגברי המושב יצאו לפעילות מחוץ למושב במעשה ערמה של החיילים, שעשע אותנו כילדים. הריקודים של החיילים עם הבנות והמוסיקה הקצבית הלהיבו את כל הקהל. ומה שחשוב היה למחזה סוף טוב (“הפי אנד”), וכל המריבות הגיעו לפיוס ולמסיבה משותפת.

ריקה זראי הפתיעה בשיר יפהפה “הבר הקטן שלי”:

https://www.youtube.com/watch?v=2vq22hm-TnI

 

באמצע ההצגה הייתה הפסקה, ונרגשים גילינו, שבהפסקה עולה הקהל אל הגג היפה, ושם ברוח הקרירה צופים בנוף של תל אביב הצעירה. הפעמון המהדהד החזיר את כולם אל המערכה הבאה במחזה. 

כלל ידוע, אם מפוחית מופיעה במערכה הראשונה, היא מנגנת בשלישית !!! מאוד אהבנו את המוזיקה, ואם איננו טועים היו בהצגה זו  מפוחית וגם אקורדיון. בהפסקה של ההצגה, הייתה הרגשה של אתנחתא למילוי מצברים. הדודות קנו לנו אסקימו, והטעם לא פג: איננו שוכחים להן עד היום את הגזוז, את עוגת נפוליאון ואת האסקימו…לרגעים הן  שלפו אותנו מן החיים בעיר קודש מלאה פסוקים והיסטוריה, פיוטי שחרית בתפילת ותיקין…קריאה רצופה בפרקי תהילים כל שבת…הרי היינו ‘ילדי תהילים’ בירושלים.

 לפתע הוקסמנו מן הפער בין העולמות. אהבנו את היופי והקדושה של ירושלים, אבל משהו בנו התמלא בתפאורה אחרת, בארומה אחרת. הדודות הצעירות לקחו אותנו לעולם צעיר יותר, תוסס יותר, ולא שכחנו להם מעולם את ההליכה המשותפת שלהן  אתנו להצגה. אל תשכחו, זו הייתה פעם ראשונה בחיינו: מחזה מוזיקלי- “חמש חמש”.

לסיום:

אילו היינו נדרשים לתת ציון היינו אומרים – “עשר עשר”. נסו לדמיין את ילדי השכונה רצים אחרינו ימים רבים לשמוע את נפלאות “חמש חמש”…די היה להם להקשיב לתיאורים המרטיטים כדי להתרגש…רב האור והתכלת… וזה ממלא אותנו עד ימינו אלה.

קרדיט: באדיבות הרצל ובלפור חקק
קרדיט: באדיבות הרצל ובלפור חקק

השאר תגובה

Please enter your comment!
Please enter your name here