״עודד היקר, אמנם לא זכיתי לצערי להכירך באופן אישי, אבל מאז יום אסוננו – שבעה באוקטובר – הפכת לחלק מחיי כולנו. למעשה, כמו רבים בעמנו, אני חש שאני כבר מכיר אותך היטב: מתוך הראיונות, הנאומים והשיחות של יוכבד המופלאה, משעות על שעות של שיחות עם משפחתך המרשימה, מקריאת המאמרים של נחום ברנע ושל חבריך העיתונאים אודותיך, ומסיפורים של עוד ועוד חברות וחברים שלך, אוהבות ואוהבים – שהפכו את דמותך לשם-דבר בארץ ובכל רחבי תבל. היית דמות ישראלית בגרסה השורשית ביותר: תבנית נוף דורך, תבנית נוף מולדתך.
ישראלי, ציוני, יהודי, אנושי, אוהב העם ואוהב אדם, קיבוצניק, חלוץ, לוחם, מתיישב, שמו"צניק דעתן ואיש ביצוע, וכמובן – איש משפחה למופת. אדם אוהב שלום ורודף שלום שתמיד הושיט יד לשכניו לשלום – ועשה זאת באופן מפוכח ומעמיק, הרואה בכך אינטרס עליון של מדינת ישראל. ולדאבון ליבנו – מי שנחטף לעזה ונרצח באכזריות מפלצתית על ידי טרוריסטים בני עוולה, רוויי שנאה עיוורת.
אני ניצב כאן, מול רגבי אדמתך, וכנשיא מדינת ישראל, בשם מדינת ישראל – אני מבקש ממך – עודד האהוב, מיוכבד וממשפחתכם היקרה – סליחה. סליחה שמדינת ישראל לא הגנה עליך, על משפחתך ועל קיבוצך. סליחה שמול מפלצות האדם נאלצת לעמוד לבד. סליחה שלא הספקנו להציל ולהשיב אותך ואת כל חבריך – ממלתעות המרצחים, לכאן, הביתה, בשלום. סליחה.
את הסליחה הזאת אני מבקש בהכנעה גם מכם – חברות וחברי קיבוץ ניר עוז האמיצים והאצילים. כנשיא מדינת ישראל, אני מבקש במעמד הכואב והמייסר הזה להרכין ראש גם בפניכם ולבקש מכולכם סליחה: סליחה על שבאותו יום ארור לא היינו כאן בשבילכם. סליחה על המחדל וליקוי המאורות שבעטים שילמתם, ושילמנו כולנו, מחיר נורא כל כך.
בימים אלה, כשאנחנו מלווים את אהוביכם למנוחת עולמים – מכל לב, מכל בית ומכל שביל בניר עוז אפשר לשמוע את הזעקה את הקריעה ואת הבכי הנורא. וכולנו איתכם בזעקה הזו.
אני יודע שאתם, יחד עם אלפי אנשים, משפחות וקהילות, נושאים עמכם את זוועות אותו יום ארור. שמעתי מכם ומעוד רבים כל כך – את הזעקה והדרישה הצודקת – לתת מקום ראוי לקולות, לעדויות, לסיפורים ולכלל התיעודים של כל מי שעולמם חרב בשבעה באוקטובר.
אני שב וקורא מכאן להקמת ועדת חקירה ממלכתית, שהיא דרך המלך של מדינה מתוקנת – להעמיק באומץ ובמקצועיות בכל מה שגרם למחדל ולאסון הנורא. זו אבן דרך קריטית במסע לעבר ריפוי, שיקום ובניין המדינה והחברה – אחרי השבר הנורא.
יוכבד האהובה – לב העם כולו היה איתך כששבת מהאופל והובלת עם כל משפחת ליפשיץ – הנחושה והאמיצה – מאבק כלל-עולמי להחזרת עודד וחבריו הביתה. מיכל ואני והעם כולו ראינו היטב ומקרוב איך את זוכרת ונושאת איתך לכל מקום – על לוח ליבך – את דמותו של עודד. שלומו היה כה יקר לך, קשור בחוט אל שלומך.
אנחנו עומדים מול נופיו היפהפיים של מערב הנגב. והלב מתמלא אהבה למקום הזה לאדמתו הרכה, לפריחה האדומה, המשגעת שהחלה להנץ מול עינינו. ובה בעת בלתי נתפס שהאדמה הזו ממש – תאסוף אליה היום ומחר את עודד ואת שירי, כפיר ואריאל ביבס האהובים. אני שולח מכאן תנחומים וחיזוק מכל עם ישראל לירדן ביבס ולכל המשפחה.
ברגעים האלה, שכל-כולם בכי גדול, אבל ומספד, אני מבקש לומר לכם – קהילת ניר עוז האהובה: את רוחכם הגדולה פגשתי כבר במלונות העקורים. לאורך כל החודשים שחלפו עלינו, ראינו בכם, ואפילו זכינו לקבל מכם – כל כך הרבה כוח, ואמונה, ותקווה. ראינו את תמצית הניר והעוז – "לא עיפי דרך, כי אם מפלסי נתיב".
אני מביט בכם, ויודע, בביטחון מוחלט: קהילת ניר עוז – תתגבר. קהילת ניר עוז – תחיה ותשגשג. קהילת ניר עוז – תיבנה ותיבנה. קהילת ניר עוז תמשיך להיות סמל – לנחישות, לבניין, לאמונה ולתקווה גדולה. עם ישראל כולו יהיה אתכם לכל אורך הדרך.
לשם כך, עומדת בפנינו משימה עליונה וקריטית – להחזיר את כל החטופים בדחיפות לנוף מולדתם. כולם. עד האחרון שבהם.
מעדויות החטופים ששבו – בהם אלה שעימנו כאן היום – ברור מעל לכל ספק: כל אחד מהחטופים – הוא מקרה הומניטרי. עבור כולנו כל אחד מהם הוא עולם ומלואו, אבל עבורכם הם הרבה מעבר לכך: אלה משפחותיכם, חבריכם, האנשים האהובים שגדלתם לצידם. אני מתחייב בפניכם: לא אנוח ולא אשקוט, עד שהם יחזרו הביתה. כולם. עד האחרון שבהם. החיים לשיקום ולביתם, והחללים לקבר ישראל.
יחד עמכם אני מרכין ראש בתודה וביראה, בפני המשפחות השכולות הרבות ששילמו מחיר נורא וכבד כל כך עבור השבת החטופות והחטופים, והשבת הביטחון לאזרחי ישראל. אני נושא מכאן תפילה וכמיהה לשלום אמת ולביטחון אמת עבור עמנו ומדינתנו; ומתפלל להצלחתם ושלומם של חיילי צה"ל ולרפואת הפצועים בגוף ובנפש.
תהא נשמתו של עודד ליפשיץ האהוב והיקר; ונשמותיהם של כל נרצחי ניר עוז ומערב הנגב, ושל כלל חללי ונרצחי שבעה באוקטובר והמערכה הקשה, צרורות בצרור החיים לעד, ויהי זכרם חקוק על לב עמנו לדור דור.״
