בימים אלו של זיכרון ושכול וההבנה של סמלי העצב המוכרים לכולנו, ישנה סיטואציה לאומית חדשה של "אובדן עמום" – חטופים שאינם איתנו, לצד משפחותיהם אבל שעדיין חיים או מחכים להגיע לקבורה מכובדת בארץ. נעמה שוחט, פסיכולוגית, מרפאת בריאות הנפש ילדים ונוער במאוחדת גבעת שמואל, מסבירה על התופעה המוכרת ונותנת טיפים כיצד להתמודד
לוויה, אמירת קדיש, ימי השבעה, העלייה לחלקת הקבר בחברה הישראלית שצלקות האובדן והשכול חרוטות בה עמוק, כל אלו מוכרים כמנהגים ברורים המתווים את דרכנו ברגעים הקשים. הם מלמדים אותנו מה לומר, מה עלינו לעשות, ולמה להיערך כאשר אנחנו עצמנו, או אדם שאנחנו מכירים, מתמודד חלילה עם מוות של בן משפחה או חבר קרוב. אבל מה עושים כאשר לאדם שאנחנו מכירים יש בן משפחה נעדר או חטוף? כאשר האובדן אולי זמני בלבד, ואולי לעד?
מאז השבעה באוקטובר, אנחנו חווים בחברה הישראלית, לצד האבל, גם משהו אחר: משפחות החטופים, והעם כולו בעקבותיהן, שרויות במצב נפשי המכונה "אובדן עמום". זוהי פרידה אחרת, מתעתעת, חמקמקה, אובדן על אדם נוכח-נפקד, קרוב שעדיין בחיים, אך אינו כאן, לפחות לא באופן שאנחנו רגילים. לאובדן העמום אין סוף ברור, אין סביבו טקסים ברורים, מנהגים ידועים, זה כמו להיות בין לבין, באזור הדמדומים שבין חיים ללא-חיים. המונח "אובדן עמום" ("Ambiguous Loss") נטבע על ידי הפסיכולוגית פאולין בוס, שהגדירה אותו כתחושה של אבל על אדם שעדיין בחיים.
הטרגדיה הפועמת של 59 הישראלים שעדיין חטופים בעזה, מהם 24 המוגדרים בחיים, אבל גם ברור שחייהם בסכנה ממשית, ושאין ודאות לגבי גורלם, ממחישה את המונח הזה בצורה מאד ברורה. החברה כולה כמו גם משפחות החטופים, שרויות בתוך מציאות בלתי נסבלת, וכתוצאה ממנה גם המציאות הנפשית שלהן בלתי נסבלת. חוויית האובדן העמום כוללת ערבוב של צער, בלבול, יגון, דאגה, תחושת טירוף, געגוע, כעס, אשמה, תסכול, חוסר אונים, מעין ערפל סמיך ומייסר. כאנשי בריאות הנפש, המנסים מאז השבעה באוקטובר לתת כלים ומילים לסערת הנפש של משפחות החטופים, למדנו שהשימוש במונח זה עוזר לחלק מהמטופלים להרגיש מובנים יותר.
אבל חוויית האובדן העמום אינה רק נחלתם של קרובי משפחה של נעדרים. כפסיכולוגים קליניים, אנחנו פוגשים את התופעה הזו במקרים יומיומיים בהרבה. גם קרובי משפחה של חולי דמנציה, של מכורים או של פגועי ראש מתארים חוויה של "לא פה – לא שם". האדם איתנו בחדר, אפשר לחבק אותו, ללטף את שיערו, אבל הוא כבר לא מה שהיה. גם הזהות שלנו משתנה: חלוקת התפקידים במשפחה מתעצבת בהתאם למקרה, הגבולות מתערערים, והקשרים עוברים תהפוכות רבות.
תופעה ייחודית כמו אובדן עמום דורשת גם גישת טיפול ייחודית. בוס, שגיבשה את המונח, פיתחה גם מודל טיפולי המורכב משישה עקרונות, שאינם שלבים ליניאריים, אלא תהליך גמיש ומעגלי:
- מציאת משמעות, מתן שם לחוויה – אובדן עמום, וזיהוי של תחושת ה"גם וגם" של אדם שנוכח ונפקד בעת ובעונה אחת.
- ויסות השליטה – הניסיון להכיל את אי-הודאות, את העובדה שהמציאות אינה בשליטתנו, ולהפחית את האשמה.
- בניית זהות מחודשת – עידוד המטופל לערוך עם עצמו היכרות מחדש בתוך הסיטואציה שנוצרה, חשיבה על משמעות השינוי הזה, וגם פרידה, לפחות זמנית, מהזהות הקודמת שלו.
- נרמול רגשות סותרים – הטמעת הידיעה שרגשות הפוכים יכולים לחיות יחד בנפש שלנו: עצב ושמחה, דאגה ותקווה, כעס ואהבה.
- המחסור בסגירת מעגל – ההבנה שבשלב זה אין סגירה ועבודה בחדר הטיפולים על זיכרון, שחרור וההבנה שאת הפרידה מהאדם הזה נצטרך לעשות בעצמנו.
- גילוי תקווה מחודשת – חיפוש רגעי אור בתוך החושך הגדול, לתת היתר גם להומור שחור, אם זה עוזר, למצוא שליטה מסוימת בתוך העמימות.
עבודה טיפולית על אובדן עמום היא מסע משותף. אין לו נקודת סיום ברורה, אבל יש לו מטרה: לבנות מרחב בטוח לזה שחי לצד קרוב נוכח-נפקד. מרחב שבו מותר להרגיש, מותר לדעת ומותר גם לא לדעת. מותר להתפרק ולהיבנות, מותר לחשוב על הנורא מכל, ורגע אחר כך על הטוב מכל, מותר גם וגם וזה נורמלי. החקירה המשותפת של האובדן העמום הפרטי של המטופל, ושל המשמעויות שלו, יכולה להביא הקלה מסוימת. לתת רגע של נשימה ושל חמלה עצמית, רגע לפני היציאה המחודשת אל המאבק הגדול.
