בשיח הציבורי הישראלי של העשורים האחרונים, התרגלנו לסגוד ל"אקזיט" ולחגוג את ה"יוניקורן". אך המלחמה שנכפתה עלינו בשנתיים האחרונות, וזו שאנחנו עדיין בעיצומה, קרעה את המסכה מעל סדרי העדיפויות הלאומיים והזכירה לנו אמת פשוטה: מדינה לא מתקיימת על מצגות וקוד בענן לבדם.
מדינה מתקיימת על היכולת לייצר, לתקן, להפעיל ולקיים תשתית פיזית וטכנולוגית חסינה. בימים אלו, כשחיל האוויר, המודיעין ואחרים מפגינים יכולות טכנולוגיות יוצאות מגדר הרגיל, ההבנה הזו רק מתחדדת.
בצומת הקריטי הזה, שבין חזון המהנדס ליכולת הביצוע בשטח, ניצבים ההנדסאים. אם בעת שלום הם היו "עמוד השדרה השקט", הרי שבעת מלחמה הם הפכו לכוח אש טכנולוגי מכריע, ולתנאי הכרחי ליצירת מדינה עצמאית באמת.
בקו הראשון של המערכה הטכנולוגית, ההנדסאים הם אלו ששומרים על יתרונו של צה"ל. הם האנשים בטנ"א (חיל הטכנולוגיה והאחזקה), בחיל האוויר וביחידות המודיעין, שמוודאים שמערכות היירוט יפעלו ב-100% הצלחה, שהכלי המאויש מרחוק ימריא, ושמערכות הקשר והתקשוב לא ידמו לרגע.
הנדסאי הוא הלוחם הטכנולוגי שיודע לאלתר פתרון תחת אש, להשמיש מערכת נשק מורכבת ולהטמיע שיפורים טכנולוגיים תוך כדי תנועה. בלעדיהם, כל הפיתוחים המבריקים של התעשיות הביטחוניות נותרים כשרטוטים על דף. הם הידיים שמתרגמות עליונות טכנולוגית לניצחון בשדה הקרב.
המלחמה לימדה אותנו שיעור כואב על תלות בשרשראות אספקה גלובליות. מדינה חפצת חיים חייבת יכולת ייצור עצמאית – מתחמושת וחלקי חילוף ועד תשתיות מים, אנרגיה ומזון. כאן טמון תפקידם האסטרטגי של ההנדסאים ביום שאחרי: שיקום התשתיות, הבנייה מחדש של חבל התקומה והצפון דורשת אלפי הנדסאי בניין, אדריכלות וחשמל. כדי לבסס עצמאות יצרנית, עלינו לחזק את קווי הייצור המקומיים. ההנדסאים הם מנהלי העבודה והמתפעלים של המפעלים החכמים הללו. וכמובן , רציפות תפקודית : בעת חירום, מי שמפעיל את תחנות הכוח ומתחזק את המכשור הרפואי בבתי החולים הם ההנדסאים. הם רשת הביטחון של החיים האזרחיים.
אולם , למרות חיוניותם המובהקת, מדינת ישראל ממשיכה לסבול מ"עיוורון אקדמי". בעוד השוק משווע לידיים מיומנות, המערכת ממשיכה לדחוף צעירים תארים עיוניים שאינם תואמים את צרכי המשק. הפער שנוצר – מחסור של אלפי הנדסאים בשנה – הוא לא רק בעיה כלכלית, הוא חור בביטחון הלאומי.
כאשר מפעל ביטחוני לא מצליח לגייס הנדסאי אלקטרוניקה, קו ייצור של אמצעי לחימה מתעכב. כאשר חברת תשתית חסרה הנדסאי מכונות, קצב שיקום המדינה מואט. הגיעה העת להפסיק להתייחס להשכלה הטכנולוגית כאל "ברירת מחדל" ולהכיר בה כחוד החנית.
מעבר להיבט הביטחוני, חיזוק מסלול ההנדסאים הוא המפתח לשיקום חברתי. זהו מסלול קצר, ממוקד ופרקטי המאפשר לצעירים מהפריפריה הגיאוגרפית והחברתית להשתלב בלב ה"הייטק האמיתי" – זה שמייצר מוצרים פיזיים ומשנה מציאות. זוהי הדרך המהירה ביותר ליצירת מעמד ביניים חזק, יצרני וגאה.
העצמאות מתחילה כאן! אם ברצוננו להפוך למדינה עצמאית באמת – כזו שאינה נשענת רק על חוכמת המונים וירטואלית אלא על יכולת עמידה פיזית וטכנולוגית – עלינו להציב את ההנדסאים במרכז השיח.
השקעה במכללות הטכנולוגיות, תיקון נוסחאות התקצוב והעלאת היוקרה של המקצוע הן לא "סעיפים תקציביים", אלא השקעה ישירה בכיפת הברזל הכלכלית והביטחונית של ישראל. ההנדסאים הם אלו שבנו את המדינה, הם אלו שמחזיקים אותה כעת תחת אש, והם אלו שיבנו אותה מחדש.
הכותבת היא יו"ר פורום המכללות הטכנולוגיות ומנהלת המכללה הטכנולוגית הנדסאים באריאל.
