נשיא המדינה ביקר באתר הזיכרון במחנה הריכוז ברגן-בלזן בליווי נשיא גרמניה

נשיא המדינה יצחק הרצוג ביקר היום, יום שלישי, י׳ באלול, 6 בספטמבר, באתר הזיכרון במחנה ברגן-בלזן שבגרמניה לצד נשיא גרמניה פרנק-וולטר שטיינמאיר ונשיא המחוז מיכאל קרצ׳מר.

בפתח הביקור, נשיא המדינה ונשיא גרמניה הניחו זר למרגלות האנדרטה שבאתר. לאחר הנחת הזרים פנו הנשיאים לאנדרטת היהודים שהוקמה לאחר המלחמה על ידי ניצולי המחנה. נשיא מדינת ישראל נשא תפילת ״קדיש״ לזכרם של הנספים בשואה, באופן דומה לאביו, הנשיא השישי חיים הרצוג ז״ל, אשר הגיע לברגן בלזן במסגרת ביקורו הממלכתי בגרמניה בשנת 1987, כנשיא ישראל הראשון לבקר בה.

ב-15 באפריל 1945, בשלהי מלחמת העולם השנייה, קבוצת קצינים בריטים שחררה את מחנה ״ברגן-בלזן״ מידי הנאצים. באותו השחרור השתתף אביו של נשיא מדינת ישראל, נשיאה השישי של ישראל, חיים הרצוג ז״ל, דאז קצין בצבא הבריטי.

את תפילת ״אל מלא רחמים״ נשא הרב יענקל לנגיאל, אשר השתתף גם בטקס הזיכרון במחנה הריכוז ברגן-בלזן בביקור הממלכתי של שנת 1987.

לאחר מכן הקריאו צעירי האזור, גרמנים ויהודים, קטעים מיומנה של אנה פרנק, שנספתה במחנה בשנת 1945.

שני הנשיאים נשאו דברים בפני האורחים והתייחדו עם זכרם של ששת מיליון היהודים, לצד אבן זיכרון אשר הונחה באתר בעת ביקורו של חיים הרצוג ז״ל, על רקע המנון ״התקווה״ המבוצע על ידי ניצולים בשנת 1945. השירה המצמררת הוקלטה על ידי כתב בעת הגעתו למחנה המשוחרר.

״עם שחרור המחנה, נכנסה לכאן שיירה צבאית ובראשה קצין שנעמד על קופסת עץ וצעק ביידיש: מול מאות האנשים, מאות שלדי אדם: ״יִידְן, יִידְן, אֶס לֶעבֶּן נוֹךְ יִידְן״, ובעברית: "יהודים, חיים עוד יהודים". יש עוד יהודים בעולם! הקצין היהודי הזה, היה אבא שלי חיים הרצוג זכרו לברכה לימים נשיא מדינת ישראל,״ סיפר הנשיא.

״ארבעה עשורים אחר כך שב אבא לכאן, כנשיאה השישי של מדינת ישראל היהודית, העצמאית, האיתנה, והדמוקרטית. את ביקורו בחר אבי לפתוח כאן, במקום שבו אני חותם את ביקורי שלי, כשנשא דברים אל קורבנות השואה, וכך אמר: "בשם עם ישראל, בשמה של מדינת ישראל, אני נשבע לזכרכם כי לעד נאמנים נהיה לצו שהורשתם לנו: צו החיים". כך אמר אבא, וכך אני אומר היום, כנשיא מדינת ישראל – מדינתו של העם היהודי; כאן, במקום הנורא הזה, אנחנו זוכרים את הצו שמחייב את כולנו: צו חיים, צו של נצח ישראל, ושל החובה לפעול למענו בכל דור ודור.״

הנשיא הוסיף: ״עלינו לפעול יחד – ישראל וגרמניה – להגן על ביתו הלאומי של העם היהודי. על עתידו, ביטחונו ושגשוגו. ולהיאבק באנטישמיות ובגזענות ללא פשרות. זוהי חובתנו. בשם העבר, ולמען העתיד.

אהוביי שורדות ושורדי השואה, אין בזמן שחלף כדי לעמעם את זכר הזוועה שהתרחשה כאן. ואין דבר בעולם שישכיח את גבורתכם, את תעצומות הנפש שלכם, את היכולת לקום מעפר ואפר, לבנות ולהיבנות. אני פונה אל הצעירות והצעירים שנמצאים איתנו כאן, ומדגיש: המחויבות שלנו נתונה בראש ובראשונה לקדושים נספי השואה, ולשורדים. מחוייבות לזכור ולהזכיר את השואה והגבורה – מדור לדור.

כששוחררו השורדים – אודים מוצלים מאש – זכה אבא שלי לארגן את התפילה הראשונה שהתקיימה במחנה לאחר שחרורו. בסיום התפילה אמרו כל היתומים את תפילת הקדיש, אותה תפילה שזכיתי לשאת לפני מספר רגעים. ברשותכם, אני מבקש לסיים את דבריי כאן, ולחתום את ביקורי בגרמניה, במילים האחרונות של הקדיש: "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן".״

נשיא גרמניה אמר: "מתוקף תפקידי כנשיא גרמניה, אני חוזר ומדגיש כאן ועכשיו: השואה היא חלק כואב מההיסטוריה הגרמנית, ששייך לנו, שאסור לנו להתכחש אליו, ושאיננו רוצים לשכוח לעולם. גם מה שאסור שיחזור על עצמו, אסור שיישכח."

כבוד הנשיא, יצחק הרצוג היקר, אני נרגש ואסיר תודה על כך שאנו עומדים היום זה לצד זה. הידידות בין שתי המדינות שלנו, בין גרמניה לישראל היא מתנה גדולה עבורי. העבר מהווה התחייבות עבורנו, וברצוננו לעצב יחד את העתיד. הנני מבטיח לכם: אנחנו הגרמנים מודעים לאחריות שלנו.

אל מול קברי המתים בברגן-בלזן, ומיליוני בני אדם שנרצחו בשואה, כל צורה של אנטישמיות שלדאבוני עדיין קיימת היום בגרמניה, היא אות אזהרה למדינתנו. אסור שיהיה לאנטישמיות מקום בחברה שלנו. בכל מקום בו היא הופכת לגלויה, עלינו להתנגד לה- באופן נחרץ.״

לאחר מכן נפגשו השניים עם ניצולי המחנה שהגיעו במיוחד למפגש המרגש: אלברכט ויינברג, יֹוָן רייס, נעמי רינת, מנחם ז' רוזנזפט ויוכבד ריץ-אולווסקי.

במפגש המיוחד שנערך בהשתתפות הנשיאים, ניצולי המחנה וצעירים הגרים באזור המחנה, שיתפו הניצולים על השהות במחנה בזמן ולאחר המלחמה ועל חשיבות המשכיות הזיכרון והלקחים. הצעירים סיפרו מצידם לנשיאים על ההסתכלות לעתיד, מתוך האפילה הגדולה עליה למדו כבר מילדותם.

מצורפים פרטי הניצולים איתם נפגשו הנשיאים במחנה הריכוז ברגן בלזן:

אלברכט ויינברג- אלברכט נולד בשנת 1925 בעיירה בשם Westrhauderfehn באזור מזרח פריזיה שבגרמניה. בן זקונים לאלפרד ופלורה ויינברג, לאחיו קוראים דיטר (1922) ופרידל (1923). בשנת 1936 נאלץ לעזוב את בית הספר בו גדל והתחנך ולעבור לבית ספר יהודי בעיירה ליר. בנובמבר 1938, אביו נכלא במשך מספר חודשים במחנה הריכוז זקסנהאוזן. לאחר פרוץ המלחמה, בפברואר 1941 נשלח למחנה העבודה Wulkow. הוריו ואחיו נשלחו לגטו טֶרֶזְיֶינְשְטָט במרץ 1943 ומשם לאושוויץ בו נרצחו הוריו באוקטובר 1944. ב-19-20 באפריל 1943, נשלח גם הוא מברלין לאושוויץ יחד עם אחותו, שם נפגשו עם אחיהם במחנה משני לאושוויץ הקרוי: "אושוויץ-מונוביץ." בינואר 1945, ערב שחרור המחנה, אלברכט פונה למחנה הריכוז דורה מיטלבאו, ומשם בחודש מרץ, לברגן בלזן—ששוחרר ב-15 באפריל 1945. לאחר המלחמה, אלברכט התגורר במחנה עקורים בפרנקפורט, ומשם עבר לניו יורק יחד עם אחותו בינואר 1947 (אחיו דיטר נהרג בתאונה טרגית ב-1946, לאחר ששרד את השואה). בשנת 2012 אלברכט חזר לגרמניה, וכיום הוא מתגורר בעיירה ליר, אותו מקום שנאלץ לעזוב במלחמת העולם השנייה.

יֹוָן רייס- יֹוָן נולד בשנת 1933 בעיר פטרווגרס (בצ'קרק) שביוגוסלביה (כיום זְרֶנְיַאנִין בסרביה), למשפחה יהודית חילונית. במאי 1941, עם פלישת הגרמנים ליוגוסלביה, המשפחה כולה נכלאה ונשלחה לבלגרד, בירת יוגוסלביה. שם נרצחו אביו, אמו, ואחיו של יֹוָן. באוקטובר 1941, הוחבא אצל דודתו למשך שנה, ולאחר מכן אצל דודה אחרת בגטו סגד שבהונגריה. משם, נשלח ביחד עם דודו ודודתו למחנה הריכוז שְטרָסהוֹף באוסטריה. החל מה-7 בדצמבר 1944, הוחזק במחנה הריכוז ברגן-בלזן, בחלק המיועד ליהודים הונגריים, יחד עם דודו ודודתו. ב-9 באפריל 1945, פונה לטֶרֶזְיֶינְשְטָט, ששוחרר על ידי הצבא האדום כעבור חודש. עם שוך הקרבות, שב להונגריה ומשם ליוגוסלביה. לאחר המלחמה, למד תואר ברפואה, התחתן והקים משפחה. בשנת 1968 עבר לשוודיה, שם הוא מתגורר עד עצם היום הזה, ועובד כפרופסור לרפואה משפטית.

נעמי רינת- נעמי נולדה בשנת 1932, באמסטרדם. הוריה היו פעילים במספר ארגונים ציוניים וסייעו במאמצים רבים להברחת יהודים מגרמניה, בנוסף השניים אימצו ילדה יהודייה. בספטמבר 1943, נעמי נשלחה יחד עם משפחתה למחנה המעבר וֶסְטֶרְבּוֹרְק, שם הצליחו להשיג אשרות כניסה לארץ ישראל ובזכות כך לא נשלחו למחנה השמדה. אך בינואר 1944, משפחתה נשלחה למחנה הריכוז ברגן-בלזן, שם התנאים התדרדרו. ב-3 בינואר 1945, אחותה התאומה של נעמי מתה ממחלת הטיפוס ואביה נספה ב-21 באפריל 1945 בזמן פינוי המחנה. לאחר ששוחררו בטרוביץ, נעמי, אימה, אחיה, ואחותה המאומצת שבו להולנד ביוני 1945, שם היא השלימה את לימודיה. ב-1948, פגשה את מי שלימים שיהיה בעלה, אברהם רינת, וביחד עלו הזוג לארץ ישראל בשנת- 1959. כיום יש להם חמישה ילדים. נעמי למדה פסיכולוגיה בהולנד ובישראל ועבדה כפסיכולוגית ילדים עד לשנת 1988. בימים אלו היא פעילה בתנועות חברתיות שונות ומתגוררת בארץ.

מנחם ז' רוזנזפט- מנחם נולד במחנה העקורים של ברגן-בלזן במאי 1948, בן לשני שורדי שואה מאושוויץ ומברגן-בלזן. כיום בכיר בקונגרס היהודי העולמי ופרופסור למשפטים בפקולטה למשפטים של האוניברסיטאות קורנל וקולומביה בארצות הברית. מנחם עומד בראש ה-World Federation of Bergen-Belsen Associations וכן ייסד את ה-International Network of Children of Jewish Holocaust .Survivors בשנים 1994-2004, הנשיא ביל קלינטון מינה אותו לכהן במועצת הנצחת השואה הממלכתית של ארה"ב. הוא התמנה בשנית על ידי הנשיא אובמה בשנים 2010-2020.

יוכבד ריץ-אולווסקי- יוכבד נולדה במחנה עקורים בשנת 1947, בת לשני שורדי שואה מאושוויץ. אביה רפאל אולווסקי, נצר למשפחת רבנים בפולין, שרד עבודת כפייה במוגילנו, ביילסקו, אושוויץ ומיטלבאו-דורה לפני שהגיע לברגן-בלזן באפריל 1945. שם למרבה ההפתעה והשמחה התאחד עם אחיו. אביה של יוכבד עמד בראש הוועד היהודי במחנה העקורים, ובינואר 1946 התחתן אביה עם רחלה זלמנוביץ, ששרדה את אושוויץ כחלק מ"תזמורת הנשים". לאחר שמשפחתה עלתה לארץ, אביה הקים את ארגון "שארית הפליטה", וועד שורדי ברגן-בלזן בארץ. כיום יוכבד ממשיכה את מורשתו של אביה כנשיאת הארגון.